.jpg "מדי וט")
רשמים, מחשבות וכתיבה אסוציאטיבית מכנס של הארגון הווטרינרי העולמי לחיות קטנות בסינגפור 2018
ד״ר שירלי פורמנסקי, מומחית ברפואת כלבים וחתולים, (DABVP (C/F
במהלך חודש החגים האחרון נסעתי לכנס וטרינרי, ה-43 במספרו (!) מטעם ה-World Small Animal Veterinary Association בסינגפור. הארגון הווטרינרי העולמי לחיות קטנות הוקם בשנת 1961, והוא מורכב מ-105 ארגונים וטרינרים עולמיים, עליהם נמנים למעלה מ-200,000 וטרינרים. ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית בישראל, שאני נמנית עליו, אף הוא שייך לארגון העולמי הזה. כל שנה נערך כנס וטרינרי בן מספר ימים במדינה אחרת ביבשת אחרת על-פי רוטציה קבועה מראש, ואני עוד זכיתי להשתתף בכנס כזה כווטרינרית צעירה כשנערך בשנת 1996 בארץ, בבנייני האומה בירושלים, בתקופה לא פשוטה, וזו בהחלט היתה, לפחות בזמנו, התרגשות רבה וכמובן גם גאווה ישראלית מהסוג המוכר לכולנו.
עמיתי הווטרינרים ואני נוהגים להשתתף בהרבה קונגרסים, כנסים, ימי עיון והרצאות הן בארץ והן בעולם. אך אני חייבת לציין כי הקונגרס הזה היה יותר מסתם עוד קונגרס הנערך בחו״ל.
סדר היום של הארגון הווטרינרי הבינלאומי הזה הוא באמת ליצור הזדמנות לכל הקהילה הווטרינרית העולמית להיפגש וללמוד ביחד, להרחיב אופקים מקצועיים, לשמוע, להשמיע, להביע רעיונות חדשים ולדון בנוגע לידע קיים וגם בחידושים במקצוע הרפואה הווטרינרית, וכמובן, ליצור קשרים קולגיאליים וחבריים בין חברי הקהילה שלנו.
לא בכדי כתבתי ״הקהילה הווטרינרית״, כי הקהילה הווטרינרית של חיות קטנות אינה כוללת רק רופאים וטרינרים במרפאות אלא גם וטרינרים מומחים מתחומים שונים, וטרינרים העוסקים במחקר בבתי חולים אוניברסיטאיים, אחיות ואחים וטרינרים (או טכנאים וטרינרים כפי שמכונים בארה״ב) וכמובן את צוות הקבלה והניהול של המרפאות ובתי החולים הווטרינריים. עבור כל אחת ואחת מקבוצות הקהילה שלנו קיימת תוכנית הרצאות סדורה, מותאמת ומעמיקה המועברת על-ידי מיטב המרצים העולמיים בתחומם. ולא רק תוכנית מדעית מקצועית יש בכנסים האלה אלא גם תוכנית הכוללת פעילות חברתית לשעות הפנאי וכמובן תצוגה מרהיבה וגדולה של עשרות ביתנים של חברות המייצרות ציוד וטרינרי, המציגות את הפיתוחים האחרונים של ציוד וטרינרי מכל סוג שהוא, החל מתחבושת חכמה, תרופות, ציוד ניתוחי ייעודי ועד אמצעי אבחון מתקדמים כמו פלואורוסקופיה ומכשירי MRI. מדפסת דיגיטלית עוד לא ראיתי בתצוגה הזו אך אני די בטוחה שבשנים הבאות הן כבר תהיינה בחזית הטכנולוגית.
לא פעם אנו נדרשים לפתיחות רעיונית במסגרת הכנסים האלה, וזו חלק ממטרתם. הבן הגדול שלי לומד תואר שני בכלכלה, והוא זה שהכיר לי את קיינס, אחד משני ענקי המאקרו-כלכלנים של המאה העשרים, ואת אחת מאמרותיו הידועות: ״כשהעובדות משתנות אני משנה את דעתי״. קיינס הציג משפט אוטופי, שיש לו השלכות ומשמעות לא רק עבור כלכלנים אלא גם כלפי שאר האקדמיה ואנשי המחקר שלה. ובהתאם לכך, משפט זה כה נכון ורלוונטי גם לגבי מקצועות הרפואה והרפואה הווטרינרית. הרי עובדות רפואיות, דרכי טיפול ואבחון שהיו נכונים ומקובלים עד לפני 20 שנה או אפילו פחות מכך, אינם בהכרח נכונים או מספקים היום. גילויים חדשים ומחקרים חדשניים ופורצי דרך מבוססי ראיות הם לחם חוקם של מקצועות הרפואה. וזה גם היופי שבהם, ובאופי מקצועות הרפואה, הדורשים לימוד רציף ומתמשך כל העת של החידושים המגיעים מתחום המחקר הרפואי, שלא רק עוסק באמצעי הטיפול של בעיות רפואיות אלא גם מנסה למנוע אותן ולזהות אותן מראש, וכפועל יוצא מכך, נוצר הצורך ההכרחי של הכשרות ולימודי המשך, והנגשתם לכלל הרופאים. לימודי המשך הם דרך חיים, וכשמם כן הם, והם נמשכים לאורך כל מהלך החיים המקצועיים, וזו רק אחת מהמחויבות שלנו כרופאים וכרופאים וטרינרים להישאר מעודכנים ולהציע למטופלים שלנו את הידע העדכני והחדשני ביותר ובגישה ההומניסטית ביותר. כתבתי קודם לכן כי זה משפט אוטופי, ועדיין, אנו מחויבים לו.
אז לא סתם נסעתי לי לדרום מזרח אסיה, עד סינגפור. אני מודה כי כשמטוס ממריא גם הנפש שלי ממריאה, וכי חלק מההנאה והכיף של קונגרסים מהסוג הזה הוא לא רק ללמוד ולהרחיב אופקים מקצועיים אלא באמת להרחיב את הלב, לפגוש מקומות חדשים, להתרועע עם אנשים שונים-דומים, מעניינים, להכיר מעט יותר לעומק את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, לטעום טעמים חדשים ולצלם חתולים וכלבים מקומיים. וזה האחרון בהחלט תחביב שפיתחתי לי עם השנים, ולא פעם, המראות גם לא קלים, בעיקר במדינות מתפתחות בהן הרפואה הווטרינרית אינה מפותחת דיה.
סינגפור היתה טובה אלינו, הציעה לי את כל הטוב והייחודי שבה וקיבלה אותי בזרועות פתוחות, למרות שאני הגעתי אליה עם זרוע אחת שבורה. אבל ענין זה לא העיב כלל על החוויה. עוד לפני שאספר על ייחודו של מרכז הקונגרסים, אספר שכבר בשדה התעופה נפעמתי מהיופי ומהנועם של המקום. והדבר שעשה עלי את הרושם העיקרי לא היה דווקא הניקיון המופתי או הרכבת התחתית היעילה והנוחה, אלא דווקא מה שהציעו מעברי החציה. בכל מעבר חציה, בהינתן האור הירוק מופיעים מספרים המורים על זמן החציה הנותר להולכי הרגל, אך זה אינו חדש. מסתבר, שתושבים ותיקים, החוצים במעברי חציה, מעבירים את הכרטיס המגנטי של הרכבת התחתית שברשותם בעמדה ליד מעברי החציה, ואז, הפלא ופלא, לא רק שהרמזור החכם להולכי הרגל יודע כי יש לתת להולכי רגל לחצות, אלא הוא מאפשר לתושב ותיק פרק זמן ארוך יותר לחציית הכביש. לא נרגעתי מהאפשרות הזו של שילוב טכנולוגיה מתקדמת ליצירת מקום מחיה מתחשב ומכבד גם לאלה הזקוקים לקצב איטי יותר ממרוץ החיים הכאוטי והיומיומי שלנו.
הכנס עצמו התקיים במרכז הכנסים שהוא חלק מהמתחם הענק והמרשים של Marina Bay Sand. אחת האטרקציות המרכזיות של המתחם היא שלושה מגדלי מלון המחוברים בראשם באמצעות תקרה אחת דמוית אוניה הידועה בשם סקאי פארק, הכוללת את בריכת השחייה הגבוהה ביותר בעולם, שאורכה 146 מטר והיא בגובה של 191 מטר מעל פני הקרקע. הנוף הנגלה מלמעלה הוא לא פחות ממראה מרהיב ומפעים של סינגפור ב-360 מעלות. המגדלים המרשימים האלה, כולל שאר קו הרקיע של גורדי השחקים בסינגפור, העלו בי ישר את הרשמים שהותירו בי ספרה של איין ראנד, כמעיין המתגבר, שקראתי אותו פעמיים כנערה צעירה, בו התחרו מיטב האדריכלים לתכנן את קו הרקיע של העיר ניו-יורק באמצעות גורדי שחקים יצירתיים בעלי חשיבות ארכיטקטונית, ייחודית ומודרנית. וכרגיל, כמו בכל סיפור טוב, קיים הקשר הישראלי. איך לא. את שלושת המגדלים המרשימים האלה תכנן לא אחר מאשר האדריכל הישראלי משה ספדיה. מרכז הקונגרסים עצמו אף הוא מרשים בגודלו, בעיצובו, בנוחותו, ובכמות החנויות האינסופית שלו מתחת לפני הקרקע, כמו מרבית מרכזי הקניות בסינגפור. כשעמדתי על מרפסת התצפית של הסקאי פארק וסינגפור נגלתה לפני בשלל אורות הלילה סביבי הרגשתי למה הכוונה בביטוי ״להימצא על גג העולם״.
לא הייתי הנציגה היחידה מישראל בכנס. מספר הווטרינרים הישראליים שהגיע היווה בהחלט נציגות מרשימה יחסית לגודלה של ישראל וגם בהתחשב במרחק הרב שיש לגמוע עד סינגפור. מרביתם של חברי הקהילה הווטרינרית שהשתתפו בכנס אכן הגיעו מדרום מזרח אסיה, ממדינות כמו מלזיה ואינדונזיה, וכמובן גם ממדינות אסייתיות נוספות, רבים הגיעו גם מניו-זילנד ואוסטרליה, שאינן מרוחקות מאוד, אך גם מאירופה, ארה״ב, קנדה, דרום אמריקה, אפריקה והמזרח התיכון. הסתכלתי ברשימת המדינות בעניין רב, וגיליתי שמסוריה לא היתה כלל נציגות, מלבנון הגיעו מספר נציגים, ואפילו נציג אחד שהגיע מאיראן ונציגה אחת מעיראק. באחת ההרצאות התיישבה לידי הווטרינרית היחידה מעיראק, כשהיא עטויה בחיג׳אב. היא אמנם לא קמה מכיסאה לאחר שהבחינה שאני מישראל לפי תג השם שלי, אך לעומת זאת גם לא יזמה איתי שיחה. התלבטתי מאוד אם לפנות אליה ולהגיד לה שלום או אהלן וסהלן בחברמניות הישראלית הידועה, אך כיוון שאני לא רגילה לפנות ככה סתם לאנשים, החלטתי לוותר על הפניה אליה למרות ההזדמנות החד-פעמית.
כאמור, הכנס היווה הזדמנות מצוינת לתייר וליהנות מנפלאותיה של סינגפור, שהיא עיר מדינה ששטחה הוא קטן בהרבה מזה של מדינת ישראל, והיא נחשבת לאחת מארבע המדינות בעלות הכלכלות המובילות באסיה וכל זאת כמדינה צעירה שקיבלה את עצמאותה ממלזיה שכנתה רק בשנת 1965. הכלכלה של סינגפור דוגלת בשוק חופשי ונחשבת כלא מושחתת. נהנינו מטיול בצ׳יינה טאון, אולי הנקייה ביותר בעולם שנתקלתי בה, למדתי שאפשר לאכול במסעדת דוכן רחוב שקיבלה כוכב מישלן 1 מנה משובחת ב-$2 סינגפורי בלבד. אין לי ספק כי זו הארוחה הכי זולה במסעדות מישלן בעולם. חזינו באפשרות הממשית לקיים דיור ציבורי בר-קיימא, מתקדם, מטופח ואסתטי, ממנו נהנים למעלה מ-80% מתושבי סינגפור, והתחבורה – למרות שטחה הקטן של סינגפור, הכבישים רחבים כשדרות ללא צפיפות או פקקים. ככה זה כשיש תחבורה ציבורית שאין שנייה לה. בסינגפור ארבע שפות רשמיות בהתאם לארבעת סוגי האוכלוסייה העיקריות שמרכיבות אותה והחיות זו לצד זו בסובלנות רבה – רוב שמקורו סיני, עם מיעוט מלזי ומיעוט הודי טאמילי, כשהשפה הרשמית היא אנגלית, הידועה כ״סינגליש״ – אנגלית במבטא סיני. והחינוך – מדורג אף הוא כאחד הטובים בעולם. כמובן שלא יכולנו לחוש צביטה קטנה בלב – למה לא ניתן לביצוע באותו האופן גם אצלנו – דיור ציבורי, תחבורה יעילה ובעיקר סובלנות לכלל האזרחים, וגם לשכנים. סינגפור נמנעת מעימותים וממחלוקות שעדיין קיימות בינה לבין שכנותיה, מדינות מתפתחות כמו מלזיה ואינדונזיה. מי יודע, אולי יום אחד...
ועוד למדתי מקרוב בסינגפור על היבט נוסף בנוגע למלחמת העולם השנייה, שאצלנו היא מיד נתפסת בתודעה בהקשר של רציחתם של שישה מיליון יהודים על ידי הנאצים, ולא פעם אנו שוכחים שהנאצים ושותפיהם, כמו היפנים, רצחו גם מיליונים לא יהודים, והמלחמה הזו, הקשה לעיכול והבנה, לא התרחשה רק באירופה אלא הביאה להרס והרג גם באסיה. ערכנו בסינגפור סיור בבונקר תת-קרקעי מימי מלחמת העולם השנייה, המכונה “The Battle Box”, ששימש כמרכז הפיקוד הבריטי בכל אזור מלזיה. כיום, הבונקר משמש כמוזיאון השוכן בליבה של סינגפור, ומספר את סיפורו של קרב סינגפור, המתואר על-ידי הבריטים כ״אסון הגרוע ביותר והכניעה הגדולה ביותר בהיסטוריה הבריטית״. לא פחות. הבונקר הזה מספר, למעשה, שני סיפורים – האחד, על הנפילה והכניעה של מלזיה (וסינגפור של ימינו) במלחמת העולם השנייה לידי האימפריה היפנית (ובכלל על מדינות נוספות באסיה שנפגעו כדוגמת החורבן בפיליפינים), ועל האסטרטגיה המזהירה של היפנים, שיחד עם ציוד קשר וטכנולוגי מתקדם בהרבה מזה של האימפריה הבריטית ובעלות הברית, השיגו עליונות מוחצת. והסיפור השני, מספר את סיפורו של תפקוד הבונקר ואת קבלת ההחלטות של המפקדים בו, בראשותו של קולונל ארתור פרסיבל, שאגב, מעולם לא קיבל תואר אבירות מהמלכה, למרות, שלדעתי האישית, נפילתה של סינגפור, אז מושבה בריטית, והכניעה ליפנים שהוכרזה עם נפילתו של הבונקר, בסופו של דבר, הצילה את סינגפור מהחורבן, ההרס והאובדן בנפש שהמיטו היפנים על מקומות אחרים כמו מנילה שבפיליפינים. לפעמים צריך לבחור צד בסיפור. אני בחרתי בצד של פרסיבל, שמנע יגון והרג נוסף, ופתחתי את ערך הוויקיפדיה שלו ללמוד עוד קצת על האיש הזה. לנסות להכיר לא רק את פרסיבל, הקולונל, איש הצבא הבכיר ביותר של האימפריה הבריטית במלזיה, אלא גם את האיש עצמו, ולנסות להבין מה עבר לו בראש, מה הרגיש כשחתם על הסכם הכניעה ויצא מהבונקר עם דגל לבן ברגשות מעורבים וקשים אך אולי גם בהקלה מסוימת, ואיך המשיכו חייו וכיצד התגבר על המראות והזיכרונות. האם בחר להשקיע עצמו בעבודה? לא נראה לי שהלך לפסיכולוג, הפך למהמר סידרתי או בחר בספורט אקסטרים כדי לברוח מכל אלה, וליבי ליבי אליו, גבר לבן, איש צבא בכיר, שככל הנראה הדחיק כל רגשות כחלק מגבריות לבנה (וקולוניאליסטית?) מסורתית.
שעור ההיסטוריה הזה עורר בי הרבה מחשבות על השאננות של הפוליטיקאים הבריטים, כיצד לא הכירו את תוואי השטח ותנאיו, כיצד לא שלחו אספקה וציוד צבאי מתאימים, כיצד ה״אשמה״ לכניעה נזרקה על המפקדים בשטח (הש.ג אשם אלא מי...), על זילות החיים, על מנהיגים מטורפים, חסרי אחריות, המצליחים להוליך אחריהם בעיניים עצומות לרווחה עמים שלמים, ועל כמה מלחמות הן מיותרות וכואבות. נשמע מוכר, לא? ומצד שני, בחזרה לסינגפור של 2018, להשתאות כיצד מדינות ועמים קמים מתוך ההריסות, האפר והדיכוי ומתנחשלות כגל היודע דרכו אל עתידו. ובמקרה של סינגפור ל״הפי אנד״ ללא נימה של ציניות או אפילו קמצוץ של קיטש.
ואם לשוב לכנס ולחיי המקצועיים, אני מאחלת לעצמי שתמיד תהיה בי האהבה והסקרנות האינסופית לגמוע ידע, וזה נכון לגבי כל תחום של החיים, שאשמור על ראש פתוח ולא מקובע ואדע לשנות את דרכי הטיפול והאבחון ולהתאימן בדיוק בהתאם לעקרון של קיינס, כי ״כשהעובדות משתנות אני משנה את דעתי״. וזה הרבה יותר מבסדר לשנות דעה או להתנתק מדעה קדומה כי לפעמים צריך לקחת צד, בעיקר אם זה הצד של העובדות.
