נשות השנה מדי-וט 2017 – צוות האחיות הווטרינריות

עדן עיני, אחות ראשית

- “במה את עובדת”?

- “אני? אני אחות וטרינרית”.

- “אחות וטרינרית? יש חיה כזאת”?

- “ועוד איך” ...

לא פעם מצאתי את עצמי מנהלת את הדיאלוג הזה ואני בהחלט מבינה את הפליאה למשמע צירוף המילים "אחות וטרינרית". אני יודעת, זה אינו מקצוע נפוץ אך הוא בהחלט מקצוע ייחודי!

העבודה שלי מרתקת ודינאמית, מלאת הפתעות ואתגרים ומשלבת את שלוש האהבות שלי – בעלי חיים, רפואה ורגש. אני לא מכבה מחשב בסוף משמרת והולכת הביתה. העבודה שלי היא כמו הסיפור שאינו נגמר... הולכת איתי לכל מקום.

אני מהווה חלק מצוות גדול של וטרינריות, וטרינרים ואחיות, שלכולנו מטרה משותפת - להציל, לטפל ולהיטיב את איכות חייהם של בעלי החיים, ולעשות את זה מכל הלב. בכל בוקר, כשאני מגיעה לעבודה, דבר ראשון אני עסוקה יחד עם וטרינר אשפוז יום בהעברת משמרת ועדכונים לגבי המאושפזים מווטרינר משמרת הלילה ומאחות הלילה. תמיד קיימת הדאגה שבעל חיים שהגיע במצב קריטי והיה חשש לחייו, לא ישרוד את הלילה. אני מוודאת שכל הטיפולים בוצעו, ואם יש מעט זמן, מצליחה אפילו לשתות כוס קפה יחד עם החברים שלי, שהם צוות הרופאים והאחיות. אנחנו, כאחיות, שותפות מלאות בטיפול במאושפזים: דואגות למלא את צרכיהם הפיזיים והרגשיים, עוקבות אחר המדדים החיוניים של דופק, נשימה וטמפרטורה לפחות שלוש פעמים ביום, דואגות לתת להם את הטיפול התרופתי וכמובן מעניקות להם המון חום ואהבה, שהרי הדרך להחלמה אינה תלויה רק בטיפול הרפואי, אלא גם במרכיב הלא פחות חשוב - שהוא הטיפול בתחושת הרווחה והביטחון של חיות המחמד, באמון שלהן בנו, ובמצב הרוח שלהן. אנחנו מלטפות, מחבקות, מחזקות ומדברות איתן, ממש בשפת האם שלהן, מרגיעות ומסבירות להן שהכל יהיה בסדר.

מעבר לכך, אנו מקדישות המון תשומת לב למצבם הקליני של המאושפזים, ומדווחות לרופא האחראי על האשפוז על כל שינוי שהוא. חשוב מאוד לעקוב ולשים לב שמאושפז לא נכנס למצוקה נשימתית, או שהמדדים החיוניים שלו מעידים על בעיה. ולחילופין, לפעמים מאושפז, שלא אכל כבר כמה ימים, מפתיע אותנו ומחליט לאכול - סיטואציה שכולנו מתרגשים ממנה וצוהלים. קל לנו לעקוב אחר שינויים בקרב המאושפזים ולו רק מעצם העובדה שאנחנו חיות ונושמות אותם 24/7 וזו אינה הגזמה! בלי לשים לב הופכות חיות המחמד המאושפזות לחלק בלתי נפרד מחיינו, והן מלוות אותנו במחשבות במהלך היום, וגם בבית. לא פעם מצאתי את עצמי מבשלת או משחקת עם הבן שלי ותוהה מה קורה עכשיו עם כלב או חתול שעבר פרוצדורה או שעומד להיכנס אליה, ומחזיקה לו אצבעות.

בכל משמרת אנו מתחלקות לתפקידים ולתחומי אחריות: יש אחות שעובדת באשפוז עם רופא האשפוז, ויחד אנו מבצעים בדיקות למאושפזים כמו בדיקות דם, מעקבים נוירולוגיים, אולטרסאונד, צילומי רנטגן וכמובן בדיקות פיזיקליות. בנוסף על כל הבדיקות האלה, התורמות להמשך האבחון של המאושפז ולהערכת מצבו, אנו מבצעות גם את הטיפולים השוטפים.

אחות נוספת היא אחות חדר הניתוח שהוא עולם ומלואו בפני עצמו. חדר הניתוח הוא אחד החדרים המרתקים במרפאה, ולאחות הווטרינרית יש בו תפקיד חשוב וקריטי של ניטור בעל חיים המורדם לכל אורך הניתוח. בזמן שהווטרינר עסוק בהליך הניתוחי על האחות לשלוט בעומק ההרדמה ולעקוב אחר המדדים של בעל החיים המורדם, עליה גם לדעת להתמודד עם מצבים של הרדמה עמוקה מדי או קלה מדי, ואף להנשים בניתוחי בית חזה, וכשנדרש. בחדר הניתוח אני מרגישה אחריות רבה על חייו של בעל החיים ולכן אני עם האצבע על הדופק כל הזמן! מעבר לכך, אחות חדר הניתוח מלווה את בעל החיים מקבלתו למרפאה ועד לשחרורו הביתה.

אחות וטרינרית נוספת עובדת ביחד ובמקביל עם הרופאים הווטרינריים בקבלת תורים בחדרי הקבלה. אנו משתדלות מאוד לסייע אחת לשנייה, להקל במה שאפשר ולהתחשב בצרכים וברצונות, ולא פעם אני תוהה האם הפכנו להיות דומות אחת לשנייה עם הזמן או שמא התיאוריה הרווחת שלי נכונה, וכולנו, האחיות, נוצרנו באותו פס יצור אי שם...

התכונה הבולטת של כולנו היא אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. אנחנו אוהבות לדבר ולשתף, ובעיקר להקשיב אחת לשנייה וגם לסובבים אותנו. ומצד שני, כולנו יודעות לפתח חוסן רגשי במצבים שבהם אנו צריכות להיות מקצועיות, כדוגמת מצבי חירום. פעמים רבות אנחנו שותפות למראות קשים כמו במקרים מסכני חיים של תאונות דרכים, נפילות מגובה רב והיפוכי קיבה, ואנו מצליחות ויודעות לשים בצד את הרגש ולפעול במקצועיות ובזריזות. לא פעם, אני מפתיעה את עצמי במעברים החדים בין רגישות יתר לבין חוסן רגשי: רגע אחד פועלת במקצועיות בדיוק לפי הפרוטוקול הנדרש לאירוע של מקרה חירום מסכן חיים, וברגע שני בוכה ומנחמת בעלים. כידוע, כמעט כל בעל חיים שמגיע אלינו מביא איתו את בעליו... ולנו תמיד חשוב להיות בקשר עם הבעלים, לתת להם מידע והערכת מצב בזמן שהם ממתינים בחוץ בחוסר ודאות ובמתח מורט עצבים. כשאני יוצאת אליהם כדי לעדכן על מצבה של חיית המחמד היקרה להם, המבט בעיניהם אומר הכל, וכאן, יש לי את הכוח לסייע להם, להרגיע ולחזק אותם, ולו רק במילה טובה ובהבעת אמפתיה.

תפקידנו כאחיות דורש מאיתנו להיות מקצועיות. אנו נדרשות לעבור מבחן הבודק את הידע העיוני והמעשי שהתפקיד דורש. את הידע אנו רוכשות במספר ערוצים. יש לנו חוברת הדרכה עבת כרס שעלינו לשנן ולדעת, אך אנו רוכשות ידע רב בכל יום שעובר ולומדות הרבה מהווטרינרים שתמיד נכונים להסביר וללמד, ובנוסף, אנו משתתפות בהדרכות בנושאים שונים, שמתקיימות במרפאה מדי כמה שבועות. להיות מקצועיות דורש מאתנו גם לגלות אחריות רבה בכל הנוגע למתן טיפולים תרופתיים, שימוש בחומרים שונים, ועירנות בלתי פוסקת למנותחים ולמאושפזים. היום שלנו עמוס וגדוש בעבודה, במידע, במקרים רפואיים ובמקרי חירום, ועלינו לתפקד תחת לחצים רבים, ובכל אלה, להצליח לעשות כמה וכמה דברים במקביל. קורה לפעמים שמישהו נשבר וקצת מתפרק תחת הלחץ, זה נורמלי ומצופה, אך במשפחה, כמו במשפחה - תמיד יהיה מי שירים אותך למעלה וימלא אותך באנרגיות מחודשות להמשיך.

קשה להבין אולי, אך לפעמים אני שוכחת שמדי-וט היא מקום העבודה שלי, והמרפאה וכל מה שמתרחש בה הופכים להיות חלק בלתי נפרד משגרת יומי, ממש כמו בית שני...

ואסיים במה שאני נוהגת לומר ללקוחות - שנתראה רק בחיסונים ושמחות!