הדוכיפת

הדוכיפת , מעבר לקונוטציה הצבאית ( יחידות מובחרות אלו ואחרות ), היא הציפור היחידה ממשפחת הדוכיפתיים שחיה בארץ ישראל. יופיה יוצא דופן וצורתה אף יותר.

על ראש הדוכיפת מתנוססת ציצית נוצות שמתקפלת ונפרשת לסירוגין ומשמשת לתקשורת בין הפרטים השונים. כנפיה מעוטרות בפסים שחורים ולבנים ורגליה קצרות יחסית, צבע גופה חום צהבהב ומשקלה נע בין 60-80 גרם.

הדוכיפת חיה לרוב בשטחים פתוחים: מישורים, כרי מרעה, שדות, גינות נוי ומטעים. היא נחשבת ליציבה בארצנו ומצויה בעיקר באזור שפלת החוף, ותפוצתה הולכת ומתפשטת עקב התרבות המדשאות והשדות המעובדים מאז קום המדינה. ציפור זו יכולה לחיות בזוגות או ביחידים וגודלה אינו מרשים במיוחד. מעופה של הדוכיפת קליל והיא אינה מגביהה עוף. את רוב זמנה היא מבלה על הקרקע בחיפוש אחרי מזון.

מזונה העיקרי מבוסס על תולעים וחרקים שהיא שולפת מהקרקע בעזרת מקורה הארוך, המייחד אותה מעופות רבים אחרים. לשונה של ציפור זו מנוונת ועל כן היא אוכלת את טרפה על ידי זריקתו באוויר ובליעתו כאשר זה נופל לתוך פיה. מאחר שעיקר מזונה הוא תולעים וחרקים למיניהם, תרומתה לחקלאות רבה וניתן לראות אותה הרבה מאוד בשדות פתוחים.

בעונת הרביה בני הזוג מחפשים מקומות קינון והזכר, כרגיל בעולם החי, מחזר אחר הנקבה תוך הדגמת ציצייתו ופרישת כנפיו קמעה. הזכר סובב סביב הנקבה ומאכיל אותה, ובסך הכל דואג לה לא רע בכלל. ממש ג'נטלמן.

הדוכיפת לא טורחת לבנות קן ולרוב מטילה את ביציה בנקיקי סלעים, קירות, עצים חלולים, שקעים, גומחות וגגות של בתים. מרגע הטלת הביצה הראשונה הנקבה דוגרת לבדה במשך 17-19 יום ולאחר מכן, מרגע הבקיעה , גם הזכר וגם הנקבה מאכילים את הגוזלים הצעירים. אם סכנה מאיימת על הגוזלים הצעירים הם לוחשים ומתיזים נוזל מסריח ביותר מבלוטות שייעודן הפרשת שומן לשימון הנוצות, לא תענוג גדול.

הדוכיפת ללא ספק אינה ציפור שיר אך קולה רם ומשלב קריאות כמו "הופופ" או "הודהוד".

לסיכום, מדובר בציפור יפה ומעניינת ללא ספק, אך אם תחליטו ללכת בדרכו של שלמה ארצי, לדעתי, עדיף שישאר לכם מקום לסנדוויצ'ים ולאו דווקא לדוכיפת...

אגב, גם ציפור זו מועמדת לתחרות ציפור לאומית לרגל 60 שנות תקומה.